מה הקשר בין הקשבה לבטן שטוחה ?

יש טרנד כזה פתאום ששמתי לב אליו, בנות בנות 8-9 שמתחילות ללבוש גוזיה.

גם הבת שלי ביקשה. קניתי לה.

כשניסיתי להבין למה ללבוש גוזיה אם עוד אין במה לתמוך שם בשלב הזה,

התפתחה השיחה לשאלה שלה אלי "זה כיף שיש ציצי "?

ואללה. אף פעם לא ממש חשבתי על זה.

שנים החזה שלי הוא חלק בלתי נפרד ממני. וכן, אני אוהבת אותו כמו שהוא.

"אני אוהבת שיש לי ציצי וגם שיש לי בטן" אמרתי והנחתי יד על הבטן שלי, זאת שגם כשהגעתי

למשקל נמוך ממה שרציתי הייתה תמיד נוכחת.

הבטן הזאת היא חלק ממי שאני. שני ילדים חלקו אותה איתי. אחד מהם עוד שניה מתגייס

והשנייה יושבת כרגע באמבטיה בעודי מנקה את הפנים ומנהלת איתי שיחת בנות.

אחד הדברים שהכי חשוב לי להעביר לבת שלי זה החיבור לגוף שלה.

היכולת להיות איתו ולא נגדו.

כשהיא לא רעבה היא לא חייבת לאכול גם אם יש ארוחה

כשחם לה בחורף ואני קופאת, אני נושמת ונותנת לה להוריד שכבות

המקום הזה שלימד אותנו לצמצם אותנו, לא להקשיב למה הגוף שלנו מבקש מאיתנו

להתעלם מתחושות רעב ושובע, הוא קול שלא נותן בעצם מקום לאיכויות שלנו כנשים.

לאינטואיציות שחבויות בנו. לדרך שלנו ואפילו לקבלה שלנו את עצמנו

אחרי הריונות, מחזורים, לידות, בגיל המעבר ועם כל הדברים שעברנו וצברנו בחיים.

ים האישה הוא יום מבאס בעיני. כי מדובר בחיים שלמים.

חייה של אישה. בגוף של אישה. בנוכחות ותחושות וידע מיוחד השמור רק לנו כנשים.

אני אישית לא הייתי רוצה להשטיח את כל זה.

סדנת ריסטארט לתזונה קשובה באביב תפתח אחרי פסח,

ותיתן מקום לצרכים הפיזיים, המנטאלים והרגשיים שלנו.