מה בין תא הוידוי, לילדות ולאכילה שלנו?


פוסט לשנה חדשה

צילום: איילת לנדאו

שבוע לפני הברזתי. פשוט הודעתי שאני לא באה.

לא רציתי לפגוש את הילדות שלי שוב ולהיות בקשר איתה. ממש לא.

אי אפשר להגדיר את התקופה הזאת מיום הלידה שלי עד בערך גיל 19

כתקופה מאושרת, נוסטלגית או אפילו חביבה.

עברנו בתים, הייתי בפנימיה, תחת חיצי ביקורת תמידית,

חייתי במשפחה שומרת מצוות

וממש לא מצאתי את מקומי תחת הקונספט והמסגרת הנוקשה.


אבל בסוף הגעתי. אחרי שיחה ועיבוד עם עצמי ועם חברה נפלאה שבאה איתי

שיח מטפלות ממש, על איפה זה פוגש אותנו. ממש כמו הקלישאה.

סדנת כתיבה בנושא ילדות במנזר האחיות ציון בעין כרם (המלצות חמות בסוף)

אז את תא הווידוי לא פגשתי. אבל כן נזירות חייכניות (בלי המדים הקלאסיים)

נוף מרהיב, עוגת ביסקוויטים שהחזירה אותי לאייטיז ובעיקר את עצמי. של אז.

זאת שאני לפעמים מעדיפה לשכוח.


לא בת 16. יודעת משהו על העולם הזה. צילום: איילת לנדאו


הריטריט הזה היה בעצם הסכמה

הסכמה להיות עם הדברים. אלו שאנחנו יכולות להיות איתם בשלב זה,

ההסכמה לכאוב, לדמוע, להראות חולשה מעבר לחזות הבוטחת והמצליחה של היום.

זה לא היה פשוט בכלל. היו רגעים שנאלם הקול (ממש ככה) והבטן התהפכה.

ההסכמה לחזור לפצעים המדממים ולאנשים שפצעו אותנו

היא גבורה אמיתית. ואני כל כך גאה בעצמי שהסכמתי בסוף לעשות את זה.


תוך כדי תרגילי הכתיבה שענת, מנחת הסדנה נתנה לנו

יכולתי לצאת לאט לאט מהפאזה הקורבנית שהייתה חביבה עלי עד היום:

עשו לי, שתו לי, זרקו אותי לפנימיה, קיצצו את שערי הארוך והיפה בגלל כינים, קראו לי אפס

ולראות בחמלה את המקום ממנו באו הורי,

את מה שניסו לתת לי ולא היה להם,

את הכאב שלהם עצמם כילדים לניצולי שואה, לעוני, להגירה,

מהעדר המימד הרגשי של הוריהם שנשאר אי שם באירופה שלפני המלחמה.


ולקינוח חזרתי לחדר של הילדה שהייתי.

אז קראו לה אסתר. הראתי לה את המשאבים שיש לה היום

את האפשרויות, החופש, יכולת הבחירה.

אז כילדה לא היו לה את כל אלו.

נכון שזה נראה חופש קליל? אל תתנו לתמונות להטעות


מטופלות רבות מספרות לי שהן חוזרות הביתה בערב

ואוכלות אחרי שהיו "כמו שצריך" כל היום ,כדי להרגיש את החופש והשחרור.

בילדותן, הסתכלו להן בצלחת מפחד שישמינו,

או פיטמו אותן מפחד שיסבלו מתת תזונה.


בחיים הבוגרים יש לנו הרבה פעמים את האשליה שהחופש יגיע דרך האוכל,

כל אוכל שנרצה לקנות או לחפון כי כיום יש לנו את האפשרות


אך האם הפיצוי הזה הוא באמת החופש האמיתי?

האם זאת בחירה?

או שזהו מקום שממסך את פצעי הילדות שלנו

וחושש לבוא במגע כי זה כואב כל כך.

ההסכמה להיות לא פשוטה. בקבוצה היא מרגישה יותר ביחד.

והיא העומדת בנינו לבין חיים של רווחה אמיתית כבוגרות חופשיות.


* * * *

אחרי כל הכובד הזה, הנה מגיעות ההמלצות לחיים טובים:


* בסדנת תזונה לחיים נהיה ביחד עם המקום שממסך באוכל בעדינות וסקרנות,

נברר מה הוא צריך כדי להרגיש חופשי באמת. לפרטים נוספים היכנסי לכאן.


* את ריטריט הכתיבה עשיתי אצל ענת הררי המדהימה. בעדינותה ידעה להנחות ולאסוף וגם לאפשר.


* שהינו במנזר האחיות ציון בעין כרם שהוא שילוב של יופי עוצר נשימה ופשטות. אפשר להגיע ללון ולנשום שם גם עצמאית. ממליצה בחום לעשות את זה מידי פעם כחלק מאיכות החיים ואיזון מערכת העצבים.


* את הפורטרט וצילום קשתות המנזר צילמה איילת לנדאו המופלאה. שמצלמת נשים כמות שהן. יפות, בלי מסיכות ועם תחושות הגוף.


לא הייתי יכולה לפגוש לבד את הילדות שלי ללא חברתי יפעת פרס. פסיכותרפסיטית מחוננת ואדם אמיץ

עם בלוג מרתק ששווה לעקוב אחריו.